סיכום חודש וחצי בנפאל – אפריל מאי
יש הרבה מה לספר על החודש וחצי שהעברנו בנפאל עם הילדים, כי נפאל בהחלט התגלתה כאחת החוויות העוצמתיות במסע שלנו.
בגדול נפאל קרתה בשביל אלירן. אלירן צריך חוויות עוצמתיות, אינטנסיביות, שכרוכות בהתגברות על קשיים, טיפוס על הרים, ואתגרים אישיים ומשפחתיים. אז נפאל ענתה על כל הדרישות, ונוסף על אלה, היא גם נרשמה בדפי ההיסטוריה המשפחתיים שלנו, כנקודת ציון משמעותית בתחילת הקשר הרומנטי שלי ושל אלירן, והיה לו מאוד חשוב להגיע ולחוות אותה גם כמשפחה. אם הייתם שואלים אותי לפני, הייתי מוותרת עליה, ובוחרת ביעד קסום של עצי קוקוס וחופים לבנים, אבל רציתי מאוד לשמח את אלירן, וגייסתי את כל כולי לרצות להגיע לטרק האנאפורנה בפעם השלישית בחיי. לשמחתי. כי נפאל באמת תיזכר כחוויה משמעותית, דווקא בזכות זה שנדרשנו להתגייסות פיזית ומנטאלית, להתחשבות ואמפטיה ברגעי המשבר, ושכל זה קרה בתוך נופים משוגעים, קור מקפיא, וימים ארוכים של הליכה.
אז הכל התחיל משני צעירים מאוהבים, שלא ידעו מה העתיד צופן להם. בטח שהם לא שיערו ש 16 שנה מאוחר יותר, יגיעו עם עוד 4 צאצאים שוב לאותן פסגות מוריקות, בלי פורטר, ועם תיקים על הגב, ויילכו... ויילכו..... ויילכו...
מבחינת מזג האוויר, יצא לנו די גרוע, גם בפוקרה וגם בקטמנדו האוויר היה מזוהם, ולא נהנינו להיות שם לאורך זמן. כך שזה היה גורם נוסף שדחף אותנו לצאת להרים בכל פעם מחדש. את הגיחות לכפרים, עשינו באופן הדרגתי, כך שהתחלנו מלנסוע לכפרים ולישון בהם לילה או שניים, ואז טיולי יום קצרים, פה מקדש הקופים, שם נגארקוט, קצת התנדבות במקום חמוד וקצת סתלבט באגם בגנאס. רק אחרי שבועיים בנפאל, יצאנו עם חברים ל 3 ימי טרק, קצר כייפי ויפהפה, שממש עשו חשק להמשיך לטייל בטבע. זה היה טרק ה Australian camp , שממנו חזרנו רק כדי להתארגן לטרק הבא.
הפעם 6 ימים של טרק הפונהיל. היה קסום ומהמם באופן שלא ניתן להעביר במילים. כל יום הנופים השתנו, יערות עבותים, פריחה אינסופית ורודה של עצי הרודדנדרון, שורשים מתפתלים לכל מיני כיוונים לא הגיוניים, כבשים, פרות, סוסים, ומיליוני חיפושיות משה רבנו, נראה שהולכות את הטרק יחד איתנו. הדרכים הרגישו כאילו הלכנו בתוך סיפורי אגדות, כך שהימים עברו פשוט בכיף ובנעימים, ובעיקר בהשתוממות אל מול הטבע המופלא והאינסופי. חזרנו בהיי מהטרק, ואז
רק עוד הפקה קטנה ומקורית של ליל הסדר עם כמה משפחות חברים טובים, ויצאנו שוב לדרך, הפעם לאנאפורנה. הפעם ההתרגשות קצת נרגעה, היו קצת יותר חששות, שבילי הג'יפים הרבים שנסללו בתחילת הטרק, היו מבאסים, והייתה קצת תחושה של אתר בניה. אבל גם אלה, הצטרפו בסוף כחלק מהחוויה. תמיד כשהייתה אפשרות לבחור, הלכנו בשבילים הצדדיים, גם כשאלו האריכו מאוד את הדרך. הבחירה למעט בשבילי ג'יפים הייתה משמעותית, והביאה אותנו לצעוד בדרכים יפהפיות עם נופים מרהיבים, של פסגות מושלגות, כפרים קטנים ציוריים, ועדרי כבשים שצריך לעקוף. בסיום הטרק, אחרי 10 ימים, לקחנו ג'יפ שירד חזרה דרך כל הכפרים שעברנו, ובכל הדרכים אותן צעדנו. זו הייתה אחת הנסיעות המרגשות שהיו לנו.
האנפורנה היה אקורד הסיום של הטיול בנפאל, ובסופו, מיהרנו להגיע לפאי בתאילנד, כדי לפגוש את האחיין האהוב שלי שבא לבקר אותנו. על פאי ועל תום עוד יכתב רבות ונפלאות בפוסט הבא....
אז מה המסקנה? תמיד שווה לצאת מאזור הנוחות, לתת לאנשים אהובים לשכנע אותנו לקפוץ למים גועשים, ועל הדרך לאפשר להם להגשים עוד חלומות.