במהלך מסע ארוך עם ילדים, יש תקופות של המון תנועה, ויש תקופות שכולם זקוקים לתחושת בית, יציבות וסוג של שגרה, גם אם זמנית. בגואה היינו בנסטינג של שלושה וחצי חודשים, בהם היינו חלק מקהילה אוהבת ועוטפת. זהו פוסט הפרידה מגואה:
נפרדים מגואה. שהפכה לבית שלנו בתקופה האחרונה. ממש כפי שהתקשינו להיפרד מהחיים שלנו בארץ, לפני כחצי שנה, גם עכשיו הבטן מתהפכת מהלא נודע, מלנתק את הקשרים הכה משמעותיים שנוצרו באינטנסיביות של החוויות המשותפות. שוב עולה הקושי של הילדים לעזוב את החברים הטובים ואת המסגרת האהובה, אל מול הרצון שלי להמשיך לגלות עוד עולמות, ולהרוויח עוד קצת זמן משפחתי אינטימי, שניזכר שוב איך זה רק אנחנו. בלי להתחשב ברצונות של עוד מלא אנשים, ובלי שמלא אנשים יצטרכו להתחשב בצרכים שלנו. בלי שניגרר ממפגש חברתי אחד לאירוע חברתי אחר, מג'ין וטוניק לבירה, ומג'וינט לעוד ג'וינט. לא חשבתי שאתגעגע לדבר הפשוט והאינטימי הזה, שהוא רק אנחנו, השישה שיצאנו. כל כך אוהבת את השישיה הזאת. כל עולמי (כמעט) תחת קורת גג (רעועה) אחת. והאמת, שכולנו זקוקים לזה. כל אחד מאיתנו צריך את תחושת הביטחון הזו, את היציבות שיש רק במשפחה, את הקטן, הפשוט, השייך.
ונתגעגע. זה ברור וכבר כואב כמה שנתגעגע. לחיבוק העצום הזה שקיבלנו כאן. לאהבה שזורמת פה כמו מים בנהרות גועשים, לחיבורים החזקים, לזרימה האינסופית מחוף למסעדה לבית ושוב לים. כמה אושר. איזה קהילה בלתי רגילה של אנשים נהדרים. באמת.
גואה. להתעורר בבוקר ולהירדם בלילה עם רחש הגלים כרקע. כל יום. להיות מלא בים. לזרום עם חברים ממקום למקום, קצת כמו נחיל דבורים, שנע יחד בין שדה הפרחים לכוורת. לפעמים מותשים כבר מרוב אינטראקציות חברתיות. אבל אז נחים קצת ופוגשים אותן שוב. הקשרים שנעים בין כל תווכי הגילאים, מגיל 0 ועד 100. ילדים מסתובבים בטבע כמו באי הילדים, עצמאיים ומאושרים מהחופש ומהבגרות שמרחפת לצד הילדות.
וכן, גם מלא אמפטיגו בכל מקום, שממנו אני ממש מחכה להיפטר. וכינים. ומלא חול שכל היום צריך לטאטא. אבל שום דבר לא יכול להרוס את תחושת ההקלה, שתמיד אפשר לאכול משהו בחוץ, ולא חייבים לבשל כל הזמן. הגעתי למצב שאני כבר מתגעגעת למטבח נורמאלי, לבשל בו אוכל טרי וטעים וביתי. אבל זה יכול לחכות עוד קצת מבחינתי..
אז שבוע אחרון בגואה. במסעדות שהפכו למטבח ביתי שלנו, לחופים, שהיו החצר האחורית שלנו, לשקיעות, שנהיו התפאורה שלנו, ולאנשים, שהפכו ברגע למשפחה שלנו.
זהו שיר פרידה. עכשיו נפרדים. ומתחילים להתרגש מהעוצמות האלה שמביאה איתה פרידה כל כך לא פשוטה. נתגעגע ונמשיך להיזכר ברגעי הקסם של, הם זכינו כולנו.
