הבוקר, כשישבתי במדיטציה, עלתה בי תחושה מיוחדת, ועלו לי מחשבות שסחפו אותי לתחילת דרכי עם היוגה. למעשה הכל התחיל כבר לפני 35 שנה, כשאמא שלי לקחה אותי איתה לסדנא של שני בריטים שהגיעו לאילת ללמד את הסדרה הראשונה והשניה של אשטנגה. לא ידעתי אז, שאלו הם הזרעים הראשונים שנזרעו אצלי, שהתחילו לנבוט ולצמוח, ושיום אחד יהפכו לגן פרחים מלבלב וריחני. זה היה כשהייתי רק בת 12. מאז ראיתי את אמא שלי על מזרון היוגה בכל בוקר בחייה. יכולת ההתמדה הבלתי רגילה שלה, הייתה בשבילי מגדלור, משהו לקוות לו ולצפות לו, בתקופות שהתרחקתי אני מהמרכז שלי.
אני מעריצה את אמא שלי מהרבה סיבות, ואחת מהן, היא היכולת הזאת שלה, יכולת העקביות וההתמדה, במשך כל כך הרבה שנים, להמשיך להתאמן, להמשיך ללמוד, ולנסוע לסדנאות מרוחקות, וגם על האומץ הבלתי רגיל להתמודד עם קשיים ומשברים, כולל המשבר הנוכחי, של נכדים בצבא, מנהיגות כושלת ומדינה מתפוררת. ואנחנו רחוקים..
אין לי ספק ששני הדברים שלובים זה בזה. האופי הטוב שלה פגש ביוגה, והיוגה אפשרה את שלוות הנפש והתעצומות. אני מעריצה את אמא שלי על השקט הנפשי הזה, שתמיד היה מנת חלקה, גם אל מול סערות החיים, ועל הנתינה שלה, שאין לה גבול.
היום, בגילי המופלג, אני פחות או יותר בגיל שאמא שלי הייתה כשנסעה כל שישי ללימודי הוראת היוגה בוינגייט ובירושלים, במשך כחמש שנים. ובתקופות היותר טובות שלי, כאשר גם אני נמצאת על מזרון היוגה כל בוקר, היא לגמרי איתי. כל האימונים המשותפים שלנו, כל השנים, כל הסדנאות יחד, כל שיחות הטלפון על אימונים וניקויים למיניהם, וכל הבקרים שהתחילו על מזרון היוגה, המשיכו לשייק ירוק, ואז שחייה בים סוף האהוב.
כמה זכרונות טובים, וכמה אהבה יש ברגעים האלה.
היום על המזרון היית איתי כל הזמן.
ב 14 החודשים האחרונים, אמא שלי מלווה את חיי מרחוק, אבל היא לגמרי איתי בהמון רגעים במהלך היום, אבל הרגעים על מזרון היוגה, הם הרגעים הכי אינטימיים שלי ושלה. אני נזכרת בה עושה את האימון שאני עושה, ומרגישה שאני צועדת את הצעדים שהיא הטביעה לפניי. בעקבותיה עשיתי גם אני את אותו קורס מורים, למדתי איורוודה, תזונה ומגע, ועשיתי גם אני את אותם ניקויי רעלים, וטיפולים שונים ומשונים. עד היום המטבח הבריא שלי הוא בזכות המטבח הבריא עליו גדלתי. על שולחנה של אימי תמיד יוגש מזון טרי, בריא וטעיםםםם.
כמה מרגשת אותי המחשבה, שילדיי היום מתבוננים בי, וסופגים דרכי את מה שספגתי אני מאימי. יום אחד יקבלו גם הם את המורשת הזאת..
כשהייתי נערה, לא הבנתי למה אמא שלי יושבת לנשימות. עולם הריקוד שהיה מלא בתנועה ובצבעוניות היה עולמי, ואילו עולם היוגה נתפש אז כמשעמם ואיטי בעיניי. ועדיין עולם זה נספג והוטמע בי. כל כך הרבה הם סופגים מאיתנו בלי שנדע, כי אין לזה ביטוי מיידי. הזרעים נטמנים, ורק כשיש מספיק מים ואור, הם מתחילים לנבוט ויום אחד פתאום יעמוד ילכו איתם הלאה לחיים הבוגרים שלהם.
